כתיבה היא עניין מאוד אישי. גם בספרי מדע בדיוני, שכביכול מבוססים על הדמיון בלבד בטוח משתרבבת נימה אישית בדמויות. גם בכתיבה עסקית באים לידי ביטוי האופי של העסק ובעצם של המובילים שלו. בטח ובטח בכתיבה אישית. איך מרגישים בנוח עם החשיפה? פוסט אישי.
כתבת טקסט כלשהו – מה עושים איתו עכשיו? אני חושבת שלפני שכל אחד מאיתנו מחליט לפרסם טקסטים, וזה לא משנה אם זה בפייסבוק או בספר שירים, אם זה טקסט פרטי אישי או עסקי, קודם כל צריך לבחור את מידת החשיפה שאנחנו מוכנים לה.
איפה אתם עומדים על הרצף שבין ביישנים שחרדים לפרטיות שלהם, לבין מוחצנים שאוהבים לפרסם את הדברים האישיים ביותר?
בפוסט היום אציע כמה הצעות לגבי פרסום טקסטים אישיים, ואתבל בכמה סיפורים אישיים שלי והדרך שעשיתי ליציאה מהמגירה.
ההתלבטות אם לכתוב אישי והאופציה לכתוב על נושא שאינו קשור אלינו - בכל סדנת כתיבה אני תמיד משאירה פתח לכתוב מהדימיון. אנחנו לא חייבים לחשוף את הסיפור האישי בכתיבה שלנו. מצד שני, אני יודעת שברוב המקרים אנחנו כותבים על עצמנו. הרבה פעמים, מתחת למעטה הדמיון, גם אם הסיפור שלנו מספר על דמות אחרת, על נסיבות חיים מאוד שונות משלנו, ההזדהות הפנימית שלנו, הקווים המשותפים, הם שגורמים לנו לבחור את הסיפור הספציפי. או שהסיפור בעצם בוחר אותנו.
גם כשאני מלווה עסקים, אני ממליצה לכתוב בכנות ומתוך הידע המשולב עם תפיסת העולם האישית. לא חייבים לכתוב על תכנים אישיים, בטח לא בכל עסק, אבל כשבוחרים לעשות את זה, כדאי שנהיה שלמים עם הגבולות שלנו.
ההמלצה שלי : קודם לבחור את גבולות החשיפה שאתם רוצים להתנהל בהם, ואז לשבת לכתוב. זה נכון במיוחד ברשתות חברתיות, אבל בעצם בכל טקסט שיוצא לעולם.
כשמעלים תכנים ברשתות החברתיות, בין אם מדובר בדף הפרטי או בעסקי – ההחלטה של גבולות החשיפה מאוד עוזרת. אני למשל בחרתי לפני שנים את הגבולות שלי: על המשפחה אני מספרת מעט מאוד, וגם זה רק באישור מהם. על עצמי, אני כותבת הכול. כול מה שמרגיש לי שרוצה לבוא לידי ביטוי. לאורך השנים כתבתי על שתי לידות עצובות שעברתי, על השמחה שביציאה ממשבר לצמיחה, על כל הדרך שעברתי. אני מספרת גם בתמונות – על התקופות בהן אני יותר מרוצה מעצמי, ועל התקופות שפחות.
כשכותבים טקסט של כתיבה יוצרת , שיר או סיפור, הכי נכון לבוא משוחררים מחסמים. בכתיבה, אני כותבת כל מה שעולה מתוך תת המודע. אחר כך, בשלב הפרסום, אני מחליטה מה נכון עבורי לפרסם, ומה נשאר במגירה. במקרה שלי, אין הרבה טקסטים שאני מצנזרת. ההמלצה שלי, לאנשים שלא רוצים לכתוב על עצמם: להתבונן בסביבה, ולכתוב על דמויות שמעניינות אותם, ועל נושאים חברתיים שבוערים בהם.
היציאה שלי מהמגירה: לאורך כל חיי כתבתי למגירה וכמעט לא הראיתי שירים שלי, למעט בתקופת הצבא שבה התחלתי להראות את השירים לחברות וחברים.
תהליך היציאה מהמגירה המשמעותי שלי התחיל ב-2009 עם שני מהפכים בחיי: נכנסתי לפייסבוק והתחלתי ללכת לסדנת כתיבה של בוריס זיידמן במשגב. התחלתי בפייסבוק כצופה בלבד. לא כתבתי כלום וגם תמונת הפרופיל שלי הייתה בכלל תמונת האולטרסאונד של הבכור שלי. לאט – לאט, מתוך החלטה מודעת, בחרתי "לצאת מהמגירה". באותה תקופה, בסדנאות הכתיבה, ישבתי במעגל של עשרה אנשים, ובשקט האופייני לי הקראתי את הסיפורים שכתבתי, למרות שהם היו מאוד אישיים. קיבלתי חיזוקים מאותה קבוצה של אנשים. קבוצה קטנה אבל משמעותית.
במקביל, בפייסבוק התחלתי באופן הדרגתי להוריד את החשש שלי מחשיפה – וככל שראיתי שהפרגון והושטת היד של חברים לתכנים שהעליתי רק הועילו לי, כך נחשפתי יותר. כאמור, לפי הגבולות ששרטטתי לעצמי בהתחלה. אני מצרפת את השיר "יד מתוך הנהר" שכתבתי על חברת פייסבוק שהושיטה לי יד אמיתית ועזרה לי מאוד בתקופה שבה הייתי בחופשת לידה אחרי שהתינוקת שלי נפטרה. זה מבחינתי הכוח של החשיפה – לחבר בין אנשים שמעיזים לצאת עם האמת שלהם לעולם.
לשים יעדים ולהצליח להגשים אותם - כיום, אני עוברת תהליכים נוספים. היה לי קשה מאוד לעבור את המשוכה של צילום סרטוני וידאו, אבל שוב בתהליך איטי, אני מפרקת את הקושי שלי לעמוד לפני מצלמה ולדבר, ואני מגדילה את ההצלחות שלי גם בתחום הסרטונים. אני בטוחה שכמו שאני עומדת ומרצה בביטחון מול קבוצות גדולות בהרצאות, כך גם העמידה מול מצלמה תהיה נוחה לי בעתיד ואוכל להעלות סרטונים רבים. למעשה, אני מתכננת בקרוב לצלם חלק מהניוזלטרים כראיונות זום עם אנשי כתיבה מעניינים. בטוחה שאצליח במשימה זו בקרוב.
ואתם? מה הבחירה שלכם בחשיפה לעולם?
לתרגילי הכתיבה הקשורים לפוסט זה מוזמנים לכתוב לי כאן
להרשמה לניוזלטר שבו מופיעים גם הפוסטים לראשונה וגם תרגילי הכתיבה הכפולים: לכתיבה מאפשרת ולכתיבה לעסקים כאן
בכל מקרה, אשמח לשמוע מכם.